<h1>ספר התרומות שער י"ד חלק ד'</h1>
<h2>דף פז.</h2>
גם יש לנו לברר כי דין זה של הבו דלא לוסיף עלה לא תימא דוקא יתומים מן היתומים, אבל אם יש ערב ליתומים בני המלוה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה נפרעין מן הערב, כי ודאי אין נפרעין מן הערב כלל. וכדגרסינן בשבועות [מ"ח ע"ב] ההוא דשכיב ושבק ערבא. פירוש, שכיב לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה, והיה אדם אחד ערב באותו חוב. אתו יתמי דמלוה וקא תבעי ליה לערבא, סבר רב פפא למימר הא נמי הבו דלא לוסיף עלה הוא, ואע"ג דמית לוה בחיי מלוה נפרעין יתמי המלוה מן הערב, כיון דאסיקנא דלא איתמר דינא דאין אדם מוריש שבועה אלא ביתומים עצמם אבל מן הערב ודאי נפרעין. והשיבו רב הונא ואמר ערבא לאו בתר יתמי אזיל, הלכך אם אתה מחייב את הערב נמצא שהיתומים אנו מחייבין לכתחלה, ולכתחלה ודאי הא קיימא לן כרב ושמואל, והלכך אין גובין אפילו מן הערב. וכן הלכתא. ומסתברא דערב וקבלן לגבי האי דינא חד דינא אית להו, דסוף סוף בתר יתמי אזלי, ואין זה הבו דלא לוסיף עלה אלא חד דינא נינהו. ותו דעל כרחין הכא בקבלן עסיקינן, דאי ערב בלא קבלן, הא קיימא לן [ב"ב קע"ג ע"ב] ולא יתבע ערב תחלה, והוה ליה למלוה למתבע ליתמי דלוה, אלא ודאי אפילו בקבלן עסיקינן. והכי קאמר אטו לא בתר יתמי אזיל ואין אדם מוריש שבועה לבניו ונפטר. וכן סברת בעל העיטור ז"ל. ואע"ג דאיכא מרבוואתא דסבירא ליה דכיון דמת לוה נפרעין מן הערב תחלה, שהרי אין זה מצוי והוה ליה כמי שאין לו נכסים ללוה, [אעפ"כ] טעמא דסוף סוף אזיל בתר יתמי איתיה בין בערב בין בקבלן. והכי מסתבר טעמא.
ויש לברר אם יש חלוק לענין תביעת ערב בין יתומים של לוה שיש להן נחלה ונכסים ובין יתומים שלא הניח להם אביהם כלום. וכן לוקח של יתומים אם נדון אותו כדין ערב, דסוף סוף בתר יתמי אזיל ומפטר. ועל זה כתב ה"ר זרחיה ז"ל כי נשאלה שאלה מלפני ה"ר משה בר' יוסף ז"ל וזה טופסה, יתומים שבאו לגבות מן הערב בשטר שמת לוה בחיי מלוה ולית להו ליתמי נכסי נחלה מאי, מי אמרינן כיון דלית להו ליתמי נכסי נחלה הא לא אזיל ערבא בתר יתמי [ומחייב], או דילמא לא שנא. אם תמצא לומר ערב פטור, לוקח מאי, תיבעי לך לאחר מיתת לוה תיבעי לך מחיים דלוה, מי אמרינן לא גרע דין לקוחות מדין יתומים ופטירי, או דילמא יתומים דוקא ולא מוספינן עלה. אם תמצא לומר יתומים דוקא ולא לקוחות, הני מילי מחיים דלוה, אבל לאחר מיתת לוה מאי, מי אמרינן מה לי ערב מה לי לוקח, כי היכי דערב פטור לוקח נמי פטור, דבתר יתמי אזיל, או דילמא ערב דוקא. והשיב הרב ז"ל ערב לא שנא אית להו זוזי ונכסי ליתמי לא שנא לית להו ודאי מיפטר פטירי, דקיימא לן [כתובות צ"א ע"ב] מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, אפילו כי לית להו נכסי, כמעשה דקטינא דאביי [שם], וזה כיון שנעשה ערב לחוב אביהם ועשה עמו חסד איכא למימר ערבא בתר יתמי אזיל, והיינו דרב ושמואל.
אבל לקוחות, לא מיבעיא בחיי לווה דמיחיבי ולא גמרינן להו מדין יתומים, שהרי מצינו מקום שחמור בו דין היתומים מדין הלקוחות, בשטר שיש בו נאמנות וכדאבא שאול בן אימא מרים [כתובות פ"ז ע"א], אפילו לאחר מיתת לוה חיובי מיחייב, ולא אמרינן בהו אטו לקוחות לאו בתר יתמי אזלי, מאחר דלית להו נכסי ליתמי, שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. ולא גמרינן לקוחות מדין ערב, דאינהו אדעתא דארעא נחות ועביד איניש דזבין ארעא ליומי. וכשם שמצינו [ב"ב קע"ג ע"ב] ערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה, שאין למדין דין לוקח מדין ערב, מן הטעם שהזכרנו. הלכך הבו דלא לוסיף עלה הוא ויורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין מן הלקוחות. ואלמלא היה דין לוקח כדין ערב וכדין יתומים מן היתומים, לא השמיטוהו רבותינו מלפרשו, כשם שהזכירו שדין אחד ליתומים ולאח. ואדרבה הא עדיפא ליה לאשמעינן. אלה הם דברי הרב ונראין הם, ע"כ. וכל זה שאנו פוטרין הערב הני מילי בערב דיתמי שמת לוה בחיי מלוה, אבל מת לוה ובא המלוה לתבוע את הערב, אע"פ שהם בני הלווה קטנים, נזקקין לערב וכל שכן לקבלן. ולא נאמר בכך סוף סוף בתר יתמי אזלי, דאיהו נמי לא מצי למיתבעינהו עד דגדלי, וכי גדלי ודאי חיובי מיחייבי, שכיון שאין היתומים פטורין אלא בעודם קטנים, ולאחר שיגדילו יהיו חייבין, אשתכח דבני חיובא נינהו ואריא הוא דרביע עליהו, והוה כמלוה שתבעו ללווה ונתחייב בדין ואין לו מה שיפרע שגובה מן הערב מיד. וכן דעת ה"ר משה [מלוה פכ"ו ה"ג]. אבל בעל המאור משמע דסבירא ליה דכשם שהיתומים פטורים בעודם קטנים כך הערב פטור, שאין הערב מתחייב אלא במה שמתחייב הלוה, וכן כתב בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א] בעובדא דההוא [ערבא] וכו'. ובזה אנו עתידין להאריך בשער דיני ערב וקבלן.
<h2>דף צא:</h2>
גם יש לנו לברר כי דין זה של הבו דלא לוסיף עלה לא תימא דוקא יתומים מן היתומים, אבל אם יש ערב ליתומים בני המלוה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה נפרעין מן הערב, כי ודאי אין נפרעין מן הערב כלל. וכדגרסינן בשבועות [מ"ח ע"ב] ההוא דשכיב ושבק ערבא. פירוש, שכיב לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה, והיה אדם אחד ערב באותו חוב. אתו יתמי דמלוה וקא תבעי ליה לערבא, סבר רב פפא למימר הא נמי הבו דלא לוסיף עלה הוא, ואע"ג דמית לוה בחיי מלוה נפרעין יתמי המלוה מן הערב, כיון דאסיקנא דלא איתמר דינא דאין אדם מוריש שבועה אלא ביתומים עצמם אבל מן הערב ודאי נפרעין. והשיבו רב הונא ואמר ערבא לאו בתר יתמי אזיל, הלכך אם אתה מחייב את הערב נמצא שהיתומים אנו מחייבין לכתחלה, ולכתחלה ודאי הא קיימא לן כרב ושמואל, והלכך אין גובין אפילו מן הערב. וכן הלכתא. ומסתברא דערב וקבלן לגבי האי דינא חד דינא אית להו, דסוף סוף בתר יתמי אזלי, ואין זה הבו דלא לוסיף עלה אלא חד דינא נינהו. ותו דעל כרחין הכא בקבלן עסיקינן, דאי ערב בלא קבלן, הא קיימא לן [ב"ב קע"ג ע"ב] ולא יתבע ערב תחלה, והוה ליה למלוה למתבע ליתמי דלוה, אלא ודאי אפילו בקבלן עסיקינן. והכי קאמר אטו לא בתר יתמי אזיל ואין אדם מוריש שבועה לבניו ונפטר. וכן סברת בעל העיטור ז"ל. ואע"ג דאיכא מרבוואתא דסבירא ליה דכיון דמת לוה נפרעין מן הערב תחלה, שהרי אין זה מצוי והוה ליה כמי שאין לו נכסים ללוה, [אעפ"כ] טעמא דסוף סוף אזיל בתר יתמי איתיה בין בערב בין בקבלן. והכי מסתבר טעמא.
ויש לברר אם יש חלוק לענין תביעת ערב בין יתומים של לוה שיש להן נחלה ונכסים ובין יתומים שלא הניח להם אביהם כלום. וכן לוקח של יתומים אם נדון אותו כדין ערב, דסוף סוף בתר יתמי אזיל ומפטר. ועל זה כתב ה"ר זרחיה ז"ל כי נשאלה שאלה מלפני ה"ר משה בר' יוסף ז"ל וזה טופסה, יתומים שבאו לגבות מן הערב בשטר שמת לוה בחיי מלוה ולית להו ליתמי נכסי נחלה מאי, מי אמרינן כיון דלית להו ליתמי נכסי נחלה הא לא אזיל ערבא בתר יתמי [ומחייב], או דילמא לא שנא. אם תמצא לומר ערב פטור, לוקח מאי, תיבעי לך לאחר מיתת לוה תיבעי לך מחיים דלוה, מי אמרינן לא גרע דין לקוחות מדין יתומים ופטירי, או דילמא יתומים דוקא ולא מוספינן עלה. אם תמצא לומר יתומים דוקא ולא לקוחות, הני מילי מחיים דלוה, אבל לאחר מיתת לוה מאי, מי אמרינן מה לי ערב מה לי לוקח, כי היכי דערב פטור לוקח נמי פטור, דבתר יתמי אזיל, או דילמא ערב דוקא. והשיב הרב ז"ל ערב לא שנא אית להו זוזי ונכסי ליתמי לא שנא לית להו ודאי מיפטר פטירי, דקיימא לן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, אפילו כי לית להו נכסי, כמעשה דקטינא דאביי, וזה כיון שנעשה ערב לחוב אביהם ועשה עמו חסד איכא למימר ערבא בתר יתמי אזיל, והיינו דרב ושמואל.
אבל לקוחות, לא מיבעיא בחיי לווה דמיחיבי ולא גמרינן להו מדין יתומים, שהרי מצינו מקום שחמור בו דין היתומים מדין הלקוחות, בשטר שיש בו נאמנות וכדאבא שאול בן אימא מרים [כתובות פ"ז ע"א], אפילו לאחר מיתת לוה חיובי מיחייב, ולא אמרינן בהו אטו לקוחות לאו בתר יתמי אזלי, מאחר דלית להו נכסי ליתמי, שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. ולא גמרינן לקוחות מדין ערב, דאינהו אדעתא דארעא נחות ועביד איניש דזבין ארעא ליומי. וכשם שמצינו [ב"ב קע"ג ע"ב] ערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה, שאין למדין דין לוקח מדין ערב, מן הטעם שהזכרנו. הלכך הבו דלא לוסיף עלה הוא ויורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין מן הלקוחות. ואלמלא היה דין לוקח כדין ערב וכדין יתומים מן היתומים, לא השמיטוהו רבותינו מלפרשו, כשם שהזכירו שדין אחד ליתומים ולאח. ואדרבה הא עדיפא ליה לאשמעינן. אלה הם דברי הרב ונראין הם, ע"כ. וכל זה שאנו פוטרין הערב הני מילי בערב דיתמי שמת לוה בחיי מלוה, אבל מת לוה ובא המלוה לתבוע את הערב, אע"פ שהם בני הלווה קטנים, נזקקין לערב וכל שכן לקבלן. ולא נאמר בכך סוף סוף בתר יתמי אזלי, דאיהו נמי לא מצי למיתבעינהו עד דגדלי, וכי גדלי ודאי חיובי מיחייבי, שכיון שאין היתומים פטורין אלא בעודם קטנים, ולאחר שיגדילו יהיו חייבין, אשתכח דבני חיובא נינהו ואריא הוא דרביע עליהו, והוה כמלוה שתבעו ללווה ונתחייב בדין ואין לו מה שיפרע שגובה מן הערב מיד. וכן דעת ה"ר משה [מלוה פכ"ו ה"ג]. אבל בעל המאור משמע דסבירא ליה דכשם שהיתומים פטורים בעודם קטנים כך הערב פטור, שאין הערב מתחייב אלא במה שמתחייב הלוה, וכן כתב בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א] בעובדא דההוא [ערבא] וכו'. ובזה אנו עתידין להאריך בשער דיני ערב וקבלן.
